?איך להתמודד עם דיכאון ועצב
מה הרווח בין אני למחשבות שלי?
"המחשבות אינן עובדות" גם אלו שמתעקשות להיות עובדות ונתקעות לי בראש.
אם נשאל הרבה אנשים על עצב ודיכאון נקבל מרובם את אותן תשובות.
אז אם כולם חושבים אותו הדבר אז איך הבעיה היא בי האמיתי?
אם אנשים רבים חושבים ש"אם לא הייתי מפוזרת אז..." או "אם לא הייתי מוזר היו לי חברים..."
"המצב רוח שלי הוא רק בגלל שאני חלשה" "אני תמיד אכשל במתמטיקה"
אז זו נחלת הכלל או בעיה ספציפית שלי?
המחשבות שהופכות לעובדות בראש שלנו חייבות לקבל סימני שאלה מסימני קריאה.
העצב/הדיכאון הם תוצאה של סימני הקריאה, גם אם מה שקרה לנו משהו קשה בעבר.
יש אנשים שנולדים עם יכולת איזון מעט מורכת יותר מאחרים, אבל גם אם זה קשה מאוד
זה לא מצב שאי אפשר להיחלץ ממנו.
תחושה של דיכאון אינה רק עצב.
רובינו נחווה לפחות פעם אחת חוויה דיכאונית. זה חלק מהדבר הזה שנקרא חיים.
אם עברו מעל שבועיים מאז תחילת העצב/קושי יש שינוי בחיוניות של האדם, אובדן רגש, אדישות
קושי להנות, יכולת לפעול, חוסר ענין, נתק ועוד.
מחשבות אובדניות
הן תוצאה של מחשבה שאין סיבה לחיים כי אין משהו ששווה את מה שאני חווה .
ואני גם דפוק שאני במצב הזה אז בכלל אין מוטיבציה למאמץ. ויש המון אשמה ובושה.
המצב הזה מביא לעיתים קרובות גם תחושה קשה של בדידות כי יש גם קושי להיות באינטראקציה
עם אחרים. אין תחושה של שייכות. ואני לבד.
בדידות
היא אולי הקטליזטור הכי גדול לכאב ממש פיזיולוגי כי המטרה היא לחבר אותנו לאחרים,
אבל כשאני חווה עצמי כעול, לא רצוי, ושיהיה יותר טוב לאחרים בלעדי, וגם המחשבה הזאת אינה
נכונה, כי בוודאות יש שם מישהו שרוצה לעזור לי ואם לא אהיה יהיה לו ממש רע.
נתחיל אולי בהצעה למרות שזה לא הגיוני – בוא ננסה (:
המסע המשותף תמיד יהיה יותר קל מה שמכשיל אותי באמת זה הסירוב להאמין שיש שם מישהו
שרוצה, יכול לעזור וזו אמונה שלי בלבד – לא אמת.
בוא ננסה למצוא את האדם הנכון לי. זה שאיתו אהיה פחות בודד.
חשוב להבין שכשאדם נכנס ללופ של דיכאון, זה לא תמיד קל לצאת מהמצב.
דיכאון זו מעמסה קשה.
כשאני בדיכאון אני רואה הכול מהמשקפיים של הדיכאון אם כלים מוגבלים שיש לי בזמן דיכאון
ולכן זה מרגיש ללא מוצא.
אבל חשוב לעשות צעדים אפילו קטנים כדי להחיל שינוי, וגם כשתהיה הקלה חשוב להמשיך
להתבונן על מה קרה שהביא אותי למצב זה.
גם אם אדם מגיע לטיפול נמרץ ראשית נייצב אותו אבל גם נלמד מה הביא אותו למצב הפיזי הזה.
אם אדם טבע קודם כל נוציא אותו מהמים ואז נלמד אותו לשחות.
ונלמד גם חמלה ואהבה עצמית ולא רק הלקאה עצמית.
תרופות כימיות מאפשרות למוח להשתמש במה שיש לנו. הן לא נשפכות למוח ומכניסות לתוכו
משהו שלא היה לי שם קודם.
התרופות מוציאות את המשאבים האישיים שלי מהתקיעות לתנועה.
ממומלץ להתחיל בעבודה על המחשבות/קוגניציה-
מה הוספת בסיטואציה הנוכחית שהוא המחשבות
האוטומטיות שלי והפרשנויות שלי, ומה באמת קורה.
החלק השני זה למידה של סט התנהגויות חדש שיעמוד לרשותי ברגעים קשים שיסית את האוטומט.
(ספורט, נשימה, לקום לבשל , לצאת לסיבוב בחוץ וכד')
כול חוויה טובה שנצליח להרגיש תשנה את הרגע הקשה/דיכאוני.
האם תהיו מוכנים ללכת למסע הזה שאולי בסופו תהיה הצלחה שתהיה אפילו חוויה שתלמד אותנו
שהכוחות שלנו אפילו יותר חזקים מלפני האירוע שהביא לי את העצב/דיכאון.
*אדם צריך שיראו אותו. לא שיפתרו לו. להיות יחד. להרגיש שמתעניינים בו. לא להיות בשיפוט מהאחר,
שיגרמו לו לצאת מהבדידות הנוראית שהוא חווה. זו נקודת אחיזה.