הטעות הקריטית הראשונה שכמעט כל זוג עושה בתחילת החיים המשותפים
הטעות הקריטית הראשונה שכמעט כל זוג עושה בתחילת החיים המשותפים
מהי הטעות הקריטית הראשונה שכמעט כל זוג עושה בתחילת החיים המשותפים,
למרות הרצון לחיות באווירה אינטימית, אוהבת , נעימה ותקשורת טובה,
ובלי שום הקדמה ובלי שנדע למה ונבין, התסכול מתחיל לבצבץ לו כבר מתחילת הדרך.
למה זה קורה?
מסתבר שהתסכול מגיע מתוך הרצון העמוק שחבוי בכל אחד ואחת הוא שיכירו בדעתו.
שיכירו בעשיה וביכולות שלו.
קוראים לזה הרצון בהכרה.
זו הסיבה שכבר מתחילת הדרך מרבית הזוגות הופכים כמעט כל שיח לריב אישי מה שהופך אותם
די במהרה לשני יריבים שנלחמים על צדקתם. ממש מלחמה. והכל לשם "הכרה".
מה שקורה הוא שזוגות מתחילים למדוד את האופן שאוהבים אותם ואת האופן שהם אוהבים את
האחר, לפי מס. הפעמים שבן.ת הזוג הכיר בדעתם וכן בזמן שעומד לרשותם עד המריבה הבאה,
כלומר כמה זמן עד הפעם הבאה שבה אני אזדקק שוב לקבל את אותה ה"הכרה".
וזאת טעות!
כי בזמן הזה מפעיל המוח את תחושת הקורבנות של כל אחד ואחד ומאפשר לדיבור הפנימי לבנות
לאט לאט ובבטחה את חומת אינטימיות שלכם.
האמונה הפנימית ש"אין הכרה=ליריבות זוגית" היא מחשבה מוטעית ביסודה והורסת זוגיות.
זוהי אמונה שמובילה להעצמת התסכול וההתרחקות האינטימית, יצירת תחושת ויתור קשה,
שעמום ובעיקר תסכול רב, והתרחקות.
במקום הזה - הרווח שביני לבינך משתנה ממקודש לרעיל.
המחשבה הזו חייבת להשתנות!
קשה לחיות בתוך מערכת משפחתית וזוגית שעוסקת כל הזמן בניסיונות התחמקות מבן/בת הזוג,
שעוסקת כל הזמן במי יותר ומי צודק, שמקדשת ריחוק ותסכול במקום קרבה והכלה ובמחשבות
שליליות אינסופיות על הבחירה שעשינו.
קשה להאריך שנות אושר משותפות כשהאינטימיות הופכת לכלי ענישה.
וזה קצה קצהו של מה יכול התסכול לגרום לזוגות שהחלו דרכם באהבה.
"לא הייתי מאוהבת בבן זוגי, הייתי מאוהבת בצורה בה הוא גרם לי להרגיש"
אמרה לי אחת המטופלות.
כשהזוגיות הופכת למרכז החיים והאהבה או ההערכה ממלאים אותנו כתנאי לערך עצמי
ולאהבה עצמית, הקריסה היא בלתי נמנעת.
אז מה קורה שבן הזוג שלנו לא גורם לנו להרגיש את מה שאנחנו זקוקים לו כל כך?
אם בן הזוג שלי משנה את ההתנהלות שלו כלפי בגלל שגרה, עומס או תקופה קשה מסיבה
כלשהי, האופוריה תהפוך לחוסר בטחון. נחוש חוסר סיפוק, נצבור מכלים של רגשות שליליים,
תסכול, כעסים ונפנה לאחת מהאופציות: ריחוק, ביקורת, תוקפנות או קורבנות.
אז מה האופציות שלנו?
הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא לברר מדוע אני כ"כ תלויה בהערכה של האחר.
מה בי לא ברור מספיק בכדי שאוהב את עצמי והעריך את עצמי ללא תלות זו?
נבין שאנחנו לא באמת זקוקים שהאחר ישלים אותנו ובו אין את מה שחסר בנו.
גם אם זו נשמעת קלישאה (אני מאמינה שכל מה שנקרא קלישאה היה פעם אירוע בחיים
של מישהו), הכול מתחיל ונגמר בנו. אנחנו צריכים ללמוד לאהוב את עצמנו, אנחנו צריכים
להסתכל פנימה לפני שאנחנו מסתכלים החוצה ולקחת אחריות על מה שקורה בתוכנו.
וגם...
אל תתנו למחשבות מוטעות לנהל אתכם, תסכימו לשמוע את הצד השני, נסו לראות את הדברים
גם דרך העיניים של הצד השני.
קבעו לכם זמן זוגי, תשקיעו בעצמכם, אל תתנו למטלות החיים לסחוף אתכם למקום של ריחוק,
חוסר תקשורת , אם לא תשתפו את הצד השני במה שבתוככם, מחשבות ,רגשות
לא תהיה לו אפשרות לדעת מה להעניק לכם, מה לומר כשאתם במצוקה, או בצורך כלשהוא.
דברו (כמו פעם) על הרצון שלכם להכרה זו לא בושה, אתם תופתעו לגלות דברים חדשים על הצד
השני דברים שאולי ניכסתם רק לעצמכם.
כשתדברו ביניכם, כשתבינו את הצורך שלכם אבל לא על חשבון הצורך של האחר,
גם תזכו ב"הכרה " שאתם כל כך משתוקקים אליה וגם תוכלו לראות בצורך להעניק "הכרה"
לבן.ת הזוג שלכם.