"העצמי הכוזב"
ה"עצמי כוזב"
(דונלד ויניקוט) הוא מושג שבא לנסות להעניק שם למצב נפשי או אולי נכון יותר למבנה
נפשי, שבו יש מאמץ תמידי לסגל מאפיינים ודפוסי התנהגות, שמזוהים על ידי האדם, ככאלה שיש להם את
הסיכוי המיטבי לקבל את האהבה וההערכה לה הוא כה זקוק מצד הסביבה, ולא פחות מכך, לחסוך
מעצמו יחס שלילי העשוי ללבוש צורות של דחייה, לגלוג, זלזול, התעלמות, השפלה, עוינות וכדו'.
זוהי תופעה פסיכולוגית רחבה וכאובה מאוד, בה בני אדם אינם מבטאים את עצמם באופן אותנטי אל מול
הסביבה, אלא באמצעות אימוץ של זהות כוזבת, המאופיינת בהתנהגויות שנועדו להביא כאמור, להערכה,
קבלה ואהבה ולמנוע דחייה ועוינות.
ה"עצמי הכוזב"
מתבטא במעין ניתוק מהחיים הרגשיים האותנטיים.
בדרגות חומרה קשות ניתן לומר שמדובר על מעין פיצול פנימי בין חלקים שונים של הנפש.
חלק המבטל את עצמו מול הסביבה והחלק האחר נותר חבוי ומוסתר.
הסבל הכרוך בפיצול זה הנו עמוק והשלכותיו הן על איכות החיים ועל היכולת לרקום קשרים משמעותיים.
כמו הכול זה מתחיל בילדות המוקדמת, בילד המחפש באופן נואש את תשומת הלב, האהבה וההערכה של
הדמויות המטפלות בו, שלא ניתנים לו כפי שהוא זקוק , מסיבות שונות, מה שמביא אותו למצוקה נפשית,
שבמרכזה חרדה גדולה, חוסר אונים ועצב עמוק.
הילד המפתח את העצמי הכוזב לומד באורח כואב כי התנהגות אותנטית מצדו, המאופיינת בגילויים
ספונטאניים ונורמאליים מבחינה התפתחותית כמו אגוצנטריות, נרקיסיזם, כעס ותוקפנות, דורשנות, רכושנות
ועוד, מביאה יחס שלילי מצד הדמויות המטפלות בו, ושגילויים של נזקקות ופגיעות מצדו מתפרשים כחולשה
ועלולים לעורר דחייה, לגלוג ובוז.
ילד המפתח אמונות אלו, לומד לכבוש את יצריו ורגשותיו, לדכא את צרכיו ולהימנע מביטוי אותנטי של
מחשבותיו ועמדותיו.
לצד זה, הוא מתחיל בתהליך ממושך, מייגע ומאומץ של לימדת עולמם של הדמויות המטפלות בו,
בניסיון נואש לזהות למה הם מצפים ממנו על מנת לעורר את הערכתם ואהבתם כלפיו.
במצב כזה קיימת השקעה נפשית עצומה מצד הילד, שאינו יכול לחוות את אובדן האהבה של הדמויות
המטפלות, חוויה שהיא עבורו כמוות.
ולאור תלותו ההישרדותית והמוחלטת בדמויות המטפלות בו, הילד הזקוק לאשרור יומיומי של אהבתם אליו,
ולכן יעשה כל אשר הוא יכול על מנת לזכות באהבה זו.
ילד כזה, שמבחין למשל, שאהבתם והערכתם של הדמויות המטפלות בו כלפיו מושפעת מהישגיו הלימודיים,
ישאף ככל שהוא יוכל להביא הישגים גבוהים.
אם ייכשל, לכישלון תהיה משמעות חמורה, מעצם נטייתו הטבעית והאוטומטית לקשר את היעדר אהבתם
והערכתם של הדמויות המטפלות בו, בשל העובדה שהוא כישלון ואיננו ראוי לאהבה.
ילד כזה שמבחין למשל, שאהבתם והערכתם כלפיו של הדמויות המטפלות בו תלויה בגילויים של תמיכה
וחמלה או הערכה והערצה מצדו כלפיהם, ישעה היטב את צרכיו שלו ויתמסר לסיפוק צורכיהם של הדמויות
המטפלות בו.
ה"עצמי הכוזב"
נוצר לכן מתוך משאלה לחוות יחס חם, אוהב ומעריך מצד הדמויות המטפלות, ולהימנע מיחס
קר, מנוכר, דוחה, משפיל ועוין.
העצמי האמתי חשוף ופגיע, ותפקידו של ה"עצמי הכוזב" הנו להגן על העצמי האמתי מפני ניצול ופגיעה.
בתהליך התהוותו של ה"עצמי הכוזב "הילד מתנתק כאמור מחיי הרגש האותנטיים שלו, וצולל לתוך מציאות
נפשית דיסוציאטיבית, המתבטאת קיומו של מעין חיץ בין שלל הרכיבים של העצמי: הרגש, המחשבה, הרצון,
המשאלה.
ההתכווננות של ה"עצמי הכוזב" אל הדמויות המטפלות בו הופכת להיות יותר מלאה ויותר מושקעת ככל שהוא
חש כי אהבתם כלפיו מוטלת בספק, ככל שהוא חש דחוי ושההתנהגות כלפיו הנה דוחה ועוינת.
רמת הדיסוציאציה בה יהיה נתון תהייה בהלימה לכך.
בהיעדר יכולת או אפשרות לביטויי עצמי אותנטיים, התנהגותו של הילד הופכת להיות כפופה למרכז פיקוד
שכלי המעצב מחדש את התנהגותו של העצמי.
הניתוק מחיי הרגש האותנטיים, עם השנים, הופך להיות המסד עליה מונחת הזהות העצמית.
בהיעדר מבנה עצמי אותנטי מלוכד ומגובש, המודעות לקיומו של עצמי כוזב איננה מתאפשרת באופן מלא וברור.
אז איך אפשר לזהות את נוכחותו של ה"עצמי הכוזב?"
*תחושה כללית של ריקנות וחוסר משמעות.
*תחושה עמומה של התחזות ( גם הישגים מקצועיים חד משמעיים עלולים לעורר בבני אדם עם עצמי כוזב
תחושה שהם מתחזים).
*קשיים ניכרים ביכולת לבטא התנהגויות ורגשות שונים שאינם עולים בקנה אחד עם דרישות העצמי הכוזב
(כעס, דורשנות, אסרטיביות, נזקקות, חולשה, פגיעות).
*קשיים ניכרים ביכולת להתבטא באופן ספונטאני מחשש שמשהו יקבל ביטוי מתוך העצמי
האמתי החבוי והפגיע.
*תחושה כללית של כישלון, עצב, חרדה, בושה, אשמה, חוסר ביטחון וחוסר ערך.
*נטייה לביקורת עצמית ולהתנהגויות של ריצוי וביטול עצמי או לחילופין של התנשאות וריחוק.
*קשיים ניכרים ביכולת לחוות יחסים בינאישיים המבוססים על אמון וביטחון הדדיים.
*קשיים ניכרים ביכולת לבנות מערכות יחסים המאופיינות בהיכרות עמוקה והדדית.
*חרדה מתלות ומאינטימיות רגשית או לחילופין תלות רגשית גדולה ומשאלה להתמזגות.
*חרדת נטישה.
*החלשה של המערכת החיסונית (עכב הדיכוי המתמיד)
מטופלים עם "עצמי כוזב"
זקוקים למרחב בטוח, לא שיפוטי, מכיל ומקבל על מנת שיוכלו בהדרגה לחשוף
היבטים של העצמי האמתי שלהם. התהליך רצוי שיהיה זהיר ואיטי ככל שהחרדה מפני פגיעה נוספת בעצמי
האמתי גדולה, והנוכחות של העצמי הכוזב דומיננטית בחיי הנפש.
ההתנהגויות המרצות הנמצאות ביסוד מבנהו של ה"עצמי הכוזב", נועדו לשרת מטרה חשובה אחת המקבלת
גוון התמכרותי: אהבה וקבלה.
מטרה זו הנה כאמור בעלת משמעות עמוקה והישרדותית שלא הושגה בשלבים המוקדמים של ההתפתחות
הנפשית.
לכן כאשר הנפש שלנו עתירת חסכים רגשיים שמקורם כאמור בילדות המוקדמת, אנו נשתוקק למלא חסכים א
אלה דרך הניסיון לקבל את המענים מבחוץ - ולא מתוכנו.
כך שמערכות יחסים עם בני אדם אחרים הופכים להיות מושא למילוי חסכים רגשיים קדומים ומקבלים אופי
התמכרותי.
ביסוד החוויה ההתמכרותית יש אובדן וכאב.
האובדן הוא לא מעצם היעדרה של אהבה מצד הדמויות המטפלות בשנות החיים הראשונות של החיים, אלא
בשל אובדן החיבור למהות של העצמי.
לאור זאת, יש להימנע מלהתמקד במה אבד לי ואיך אני מקבל זאת מבחוץ, אלא באיך אני מתחבר מחדש
לעצמי.
היכולת להתחבר אל עצמי מחדש איננה מתאפשרת באמצעות דיבור או תובנה.
אלא באמצעות הנכונות לקבל את הכאב הטמון בי ולהישאר פגיע.
המגע עם הכאב מאפשר לגלות באמצעות תרגול, מה עומד מאחורי הכאב.
בנוסף יש לגלות נכונות גם לקחת אחריות על החיים ולפעול במידה מיטבית על מנת לשפר אותם.
תנאי החיים בילדות המוקדמת שאיימו על העצמי האמתי ושהותירו אותו חבוי מתחת לנוכחותו של "העצמי
הכוזב", הם אלו שלא אפשרו לו להתפתח באופן מלא ועשיר.
על כן, מתחת לשרידי "העצמי הכוזב", לא נמצא עצמי אמיתי בשל המחכה לגילויו, אלא עצמי אמיתי ראשוני
ו"הססן" שמתחיל לעשות את צעדיו הראשונים על הבמה הנפשית, שמתחיל להתעצב ולהתגבש תוך כדי
תנועה.
הפיצול בין "העצמי הכוזב" לעצמי האמיתי, מתקיים גם בתוך המרחב הטיפולי.
תהליך הגחתו של העצמי האמתי בתוך המרחב הטיפולי יאופיין אמנם במחוות נפשיות חדשות ובקיומו של
מנעד נפשי רחב יותר וספונטאני יותר.
וגם הגחתו מהמסתור של העצמי האמתי והנכחת עצמו במרחב הבינאישי תתאפיין בחששות ופחדים גדולים
מאוד מפני פגיעה בו לצד התרגשות גדולה, תחושת חיות ותקווה.
אז רוב מה שצריך אדם שעובר תהליך מסוג זה, הוא הקשבה, הכלה, אפס שיפוטיות.