אלימות
אלימות
הנקודה העיוורת שמוכרת כל כך לכל מי שאוחז בהגה, יכולה להיות מכוסה בדרכים מגוונות.
כשהיא בנפשנו פנימה
– פחד, חלום, פנטזיה, אשמה, אהבה, הרגל, אמונות בסיס, כסף שקשה
להיפרד ממנו, נוחות כלכלית שקשה לוותר עליה, סוג של ביטחון שעצם ה"ביחד" מעניק, חמלה,
רחמים ועוד.
כל אלו מכסים היטב את הנקודה העיוורת, זאת שאנחנו מעדיפים לא לראות, שאנו עיוורים לה.
לכל אחד מאתנו יש נקודות עיוורות במערך ההבנות והתובנות שלו לגבי עצמו והסביבה.
אבל יש מקרים, בעיקר במערכות אלימות – ששם היא קריטית וקובעת את ההימשכות והימצאותה
במקום המסוכן.
והנקודה העיוורת – חשוב שנדע - היא לא באחריותנו. נקודה.
היא עובדה במבנה הפנימי שלנו.
לכן כשיש סימנים מקדימים שבדיעבד זועקים לשמיים, ייתכן מאוד שהם מעומעמים עד למתפוגגים
בעיני הקורבן. קל וחומר אם מגיעה תקופת רגיעה ביניהם, הרי שהם יכולים להתמוסס כלא היו.
סימנים מקדימים יכולים לעזור רק לחלק מהנשים!!
חשוב ביותר ללמוד ולדעת את כל הסימנים המקדימים. יש אותות סמויים באלימות הרגשית (ולא
הפיזית) שיש לתת את הדעת עליהם, כמו מילים מסוימות, אבל עדיין – האותות הללו לא נקלטים ע"י
כל אחת. ושוב, אל לנו להאשימה או להטיל עליה אחריות.
דוגמא: מיכל סלע ז"ל, שהייתה עובדת סוציאלית בהשכלתה ובמקצועה, ידעה כנראה בע"פ את כל
הסימנים המקדימים, והיא אף פירטה אותם במכתבים לאחותה, אבל השאלה הגדולה היא מה היא
יכלה לעשות עם הידע הזה, וכיצד יכלה או לא לפעול בתגובה להם.
נקרא לזה- האם וכיצד את נפרדת מהאיש האלים.
גילוי לב ואמת הם ערכים חשובים ולעתים הכרחיים ביחסים קרובים, אך יכולים גם להיות הגורם
לשחרור הניצרה או שליפת הסכין במערכת אלימה. הם אינם ערכים תקפים ורצויים במצב של
הישרדות.
אישה שסבורה או בטוחה שהיא במערכת מתעללת ואלימה רגשית, לא תחווה הליך פרידה כמו
מי שחיה עם אדם שאינו אלים ומסוכן.
השיח לקראת הפרידה חייב להיות מאוד מאוד מתוכנן, הניסוחים מדויקים וזהירים, הרקע מרוכך
ומתון – ולעולם לא יתקיים בבית לבד .
שירה איסקוב העידה שישבה עם בן זוגה, ובגילוי לב האופייני לה דיברה את מחשבותיה:
"אני רוצה שנתגרש, אני צעירה, אתה בן 45, אני יכולה למצוא מישהו שיהיה אב לילדיי האחרים...",
מילים כאלה שנאמרות לאדם עם חרדת נטישה ופוטנציאל אלים שכבר התגלה....זה בנזין מרוכז
לאש, ולכן אמת וגילוי לב הם לא רלוונטיים במפגש של הישרדות.
השיח צריך להיות ברמות אחרות לחלוטין, בסגנון אחר ,עם הדגשים אחרים, רצוי וצריך
לקבל הדרכה איך לקיימו.
כל דבר כדי שלא ירגיש שכל עולמו מתערער והאדמה מתפרקת תחתיו , הכול כדי להקטין את
פרידה מגבר אלים דורשת אסטרטגיה שונה לחלוטין, יצירתית, מתחשבת, לא "צודקת" אל מול
התנהגותו, אבל היא צריכה לשרת את האינטרס העיקרי של האישה ומטרתה – להיפרד ולהישאר
בחיים!!!
יחד עם זאת, לא תמיד הריכוך והטקטיקות המגוונות - עוזרים.
לפעמים, עם כל הכאב - הגורל נחרץ.
לא לכל מצב יש פתרון, ולא לכל מצב יש הסבר.
המילה "אחריות" אינה רלוונטית ביחסים אלימים.
המילה אחריות מוצאת עצמה משתרבבת לדיון על אלימות ומרמזת על התעלמות מסימני האזהרה
ושיש אחריות לקורבן.
אז אם נזכר שוב בנקודה העיוורת ונביט אליה נכוחה נבין שלא כל דבר וכל צעד בחיינו וכל אירוע
יש לו הסבר הגיוני, והוא נכון ואמיתי.
אחריות ואלימות לא יכולות להיות יחד.
גם כשיש כתובות זועקות על הקיר – והאישה לא קוראת או לא מפנימה או לא מבינה עד הסוף את
משמעותן המעשית, וכמובן לא פועלת בעקבותיהן – עדיין אין זו אחריותה!!
אחריות היא משאב רציונלי, והנקודה העיוורת אינה בתחום הרציונל.
יש נשים שאינן מסיקות מסקנה מעשית מן ה"כתובות על הקיר"...
ולעומתן יש שנמלטות עם האיתות הראשון. זה לא קשור כלל לאחריות.
לנשים חזקות קשה עד בלתי אפשרי לעתים להביט בראי ולומר " אני קורבן לאלימות בבית",
ומשם לחפש את המילוט.
קורבנוּת מתקשרת לחולשה כתכונה מאפיינת, ואיננו נותנים את הדעת לעובדה ,
שאדם יכול להרגיש חזק, ובאמת להיות חזק בתחומים רבים משמעותיים בחייו,
אבל בתוך תכונותיו יש משבצת אחת שמאפשרת חדירה של תוקף לחייו.
מוכל למצוא לכך סיבות במבנה האישיות של הנפגעת.
אלימות יכולה להתרחש גם לפני חתונה!!!
התנהגותו אלימה רגשית של בן הזוג, תקשורת מגמדת ומקטינה ולועגת ומבזה, כזאת שמאותת
בחוזקה, אבל לעזוב אותו - זו לא אופציה.
"אני כבר מתקרבת לגיל 30 ורוצה ילדים..": וכו'.
זה כבר שם מעיד על דגל שחור! פשוט אסור להיכנס למים!! .
והן נכנסות ומשתכשכות שם. מביטות בערגה בטבעת האירוסין ומקוות לסוף טוב.
עובדה חשובה ביותר:
יש מה לעשות , הגורל לא חייב להיות רק סוג של סיפור אחד.
מודעות, שיתוף של מישהו שסומכים עליו, הסכמה לקבל עזרה, הבנה שאני לא מצליחה, התפכחות
מאשליות, ובעיקר בעיקר לא להסכים בתוכי להתעלם ממה שלא נוהג בי בכבוד!!!