זוגיות כאובייקט /סובייקט
#להיות_אובייקט_או_סובייקט_במערכת_יחסים?
"כאשר שני סובייקטים אינם מכירים זה בזה כסובייקטים אוטונומיים נפרדים, הם בדרך כזו או אחרת שולטים זה בזה ונכנעים זה לזה (לואיס ארון)".
במערכת יחסים נשאף להתנהל באופן סימביוטי, דהיינו בקשר שבו שנינו כשונים או דומים נוכל להפיק תועלת מהשיתוף בינינו.
השיתוף יכול להחוות כאופציה להשתחרר מהאחריות הכבדה המוטלת עלי לניהול החיים, מהפחד להיות לבד, את הביטחון שאני לא לבד בעולם הגדול והמורכב הזה, להסכים להאמין שיש עוד מישהו זמין, רגיש, נבון וחזק שידע לאסוף אותי ברגעי קושי ומשבר, ושידע למה העצמי שלי זקוק גם כשהוא אינו מבוטא במילים, וגם כאשר אני עצמי טרם הבנתי מהם צרכי.
דמות שתוכל להכיל את התוקפנות של העצמי עם חמלה אינסופית, עם מסוגלות להפנות את הקשב שלה מעצמה לטובת הפנייתו המלאה החוצה - אליי שתרגיש כאילו אין לה עולם פרטי אלא רק זה הממוזג בעולמי שלי.
מערכת יחסים זוגית כזו שואפת לנטרל את עובדת הקיום העצוב משהו, של הנפרדות שפגשנו בילדותינו המוקדמת כשהבנו שאנחנו לא תמיד נהיה צמודים להורים- מה שיכולנו לחוות כנטישה רגשית שעשויה לעורר חרדה.
תחושת הביטחון של התינוק ביחסיו עם אימו הינה צורך מרכזי בקשר .תחושת הביטחון הבסיסית של התינוק מושפעת במידה רבה ממידת רגישותה וזמינותה של האם לצרכיו הספציפיים.
כאשר יחסי ההתקשרות בין בני זוג אינם מספקים את אותה תחושת ביטחון שאנו מחפשים לחוש שוב כל חיינו, תתפתח טראומת נטישה, והחוויה בקשר תהיה שך נטישה, חוסר אכפתיות, פניות, חרדה, בדידות.
ההתנסויות והחוויות המאופיינות בהיעדר זמינות ורגישות מספקת כלפי, הנחוות כנטישה תייצר שלל חוויות של משבר.
האמונה שבי היא:
*שהאחריות המוטלת על בן זוג היא לתמוך בי ברגעי משבר. רק כך אוכל לוודא כי אני יכולה לסמוך על אהבתו.
*הדרך היחידה שלי להרגיש בטוחה בקשר עמו היא רק אם אשתכנע שהוא נכון לתמוך בי מול המצוקה הנפשית שלי, כשהוא מצויד בחמלה אינסופית, עזה ומתמשכת ככל שהיא.
*עליו להיות איתן כסלע אל מול המצוקה שלי ללא שהוא קורס תחת משא ההכלה שלו אותי.
*ברגעי משבר ומצוקה עליו למצוא בכוחות עצמו את הדרך להביא אותי לאיתנות נפשית.
*היות ואני במשבר אני משוחררת מהאחריות לסייע לו לסייע לי.
*כשאני במצב משברי אני משוחררת מהאחריות להתעניין בשלומו.
העומס המוטל על מערכת היחסים הזוגית עשוי להיות עצום ולהביא את הקשר הזוגי למתח עצום.
במישור היומיומי, בני הזוג עשויים למצוא את עצמם בניסיון תמידי לשלוט זה על זה, להתערב זה לזה בניהול היחסים החברתיים, בסגנון הלבוש, בבילוי שעות פנאי.
הם רואים לעצמם זכות לחדור למרחב הפרטי זה של זה, לתבוע מבני הזוג להרגיש אהובים ללא תנאי, לתבוע
זמינות ורגישות גדולים. ומנגד, הם נוטים להכלה ללא גבול, הטומנת בחובה את הרעיון של קבלה ללא תנאי
המסמלת את קיומה של מערכת היחסים הראשונית בה התינוק נאהב ע"י הוריו ללא תנאי, כמו גם, לנטייה
להפעלת פניקת נטישה הדדית, על מנת לתמוך ולהעצים את תחושת הביטחון של העצמי בתוך הקשר.
מפאת ההשתקעות בצרכים של העצמי והציפיות המושלכות על בן הזוג, בני הזוג מפתחים קושי להיות פנויים רגשית זה לזה ולראות את עצמם ואת בן הזוג כדמויות נפרדות עם עולם פנימי שהעצמי שלהם איננו כלול בו. עצמי פרטי עם קשיים, חששות, טרדות, מצוקות וצרכים משלו.
קריסתה של מערכת יחסים לא מאוזנת כואבת במיוחד על שום העובדה שהיא מזכירה מכאובים נפשיים מתקופת ההתפתחות המוקדמת. לאור זאת, הכאב הנפשי בשל קריסתה של מערכת היחסים הזוגית מסיבה זו יהיה מועצם.
הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין טענה שיחסים הדדיים מתאפשרים רק באמצעות ובמקביל להתפתחות של נפרדות. חשוב לדעת כי להיפרדות מהאם משמעות חיובית ולא רק "עוינת".