צנזורה עצמית
#צנזורה_עצמית
כולנו מתחילים באהבה ללא תנאי לילדים שלנו, לבן זוג חדש. תינוק שרק נולד ממש חמוד ומגייס את כול הטוב שבנו.
אבל מהר מאוד מתחילות ההתנגשויות בין האחר אלי. כול בכי, רגש של האחר שפוגש אותי ולא נוח לי אתו, "הוא ילד בכיין, קשה, חצוף"
מתחילות להעלות בי תחושות ורגשות שקשה לי איתם, ואז אני פחות סובלני, פחות מכיל, פחות מחבק, פחות אוהב אפילו.
ילד קטן שהתנהגות מסוימת שלו לא תביא לו את החום ואהבה שהוא מבקש, כי להורה זה קשה, והוא צועק עליו, מעניש אותו, יגרום לו להרגיש שהוא לא בסדר,
לרוב החוויה הרגשית הזאת תדחק למקום מסתור, עמוק, מקום שאסור לו להראות לעולם, הכול כדי לקבל את האהבה שהוא כל כך צריך.
ואז מתחילות התנגשויות בין ההורה לילד, מאלימות, סטירה, ענישה, התעלמות, קורבנות וההתמוטטות של ההורה מול הרגש של הילד, מצריך מהילד להביא בתוכו חלק שמתאים להורה.
אבל זה לא רק שהחלק הזה שבי שלא מתאים להורה שלי, החלק הזה הופך להיות גם חלק רע בתוכי, וגם אני לא יכול להכיל אותו בי.
וכך מתחילות האמונות:
אוהבים אותי רק כשאני טוב, רגשות זה אסור, רק אם אביא 100 במבחן יאהבו אותי, רק עם אשמור על אח שלי ייראו אותי, אם אהיה רועש אבא ישתגע אז אהיה רק שקט, חיבוק זו חולשה....
והחלקים העמוקים שבכספת עמוק הופכים להיות נסתרים ולא ידועים גם בעיני הילד כולל בבגרותו.
אני לא מכיר את "אני הרועש" או "אני נשמח" או את ,אני החכם" ועוד...
ילד שיגדל בידיעה שההורים שלו יקבלו אותו כמו שהוא, יצא לעולם לחקור, להתנסות, לבדוק את "אני" ביחס לחיים, ויחזור הביתה עם כול הבנה ומסקנה שיפגוש בידיעה שהוא בטוח ומגובה.
אני ראוי לאהבה רק אם....- זה צמצום החיים
של הילד/האדם הבוגר למינימום במקום שאותו אדם יחייה במקסימום שנכון לו.
אהבה זה מוצר שנצרך בשפות שונות: מגע/מילות חיבה/ מתנות /שירות/זמן איכות.
למשל אם אקבל מתנה אני אהובה. ואז אני אפרש שגם אני אתן אהבה בכך שאקנה לבן הזוג שלי מתנה.
אבל שפת האהבה שלו היא מילות חיבה. וכשאני לא מעניקה את זה הוא יחוש לא אהוב למרות שאני כן אוהבת אותו ואפילו מאוד.
אם אני צריכה מלא פעמים ביום שיאמרו לי ממי/חיים שלי וכך אני חשה אהובה, ואני לא אקבל את זה ארגיש לא אהובה אבל לעומת בת הזוג שלי צריכה שירות- עזרה בבית. כך היא מרגישה אהובה.
אם גדלתי תחת ביקורת כול הזמן וזאת הייתה השפה של הורי לדאוג לי, לרצות שתמיד אראה טוב, לעזור לי להצטיין, בבגרות אעשה את אותו הדבר לבת הזוג שלי- "החולצה לא מתאימה למכנסיים"
ההערה על החולצה תתפרש כמשהו רע, פוגעני, לא אוהב אבל אני עשיתי את זה מדאגה ואכפתיות. ככה אני מבין אהבה. והיא ממש לא.
אם ילד מבין שרק אם הוא חולה, מוזנח, מרושל יאהבו אותו ואם לא יהיה אסון אז הוא יהיה מוזנח ואימא שלו לא תדאג לו, לא תראה אותו, לא תתייחס אליו כי היא עסוקה ורק מחלות וקטסטרופות גורמות לה להתייחס,
הוא ייפתח מחלה אחרי מחלה אחרי בעיה כדי לקבל את היחס שהוא זקוק לו כל כך.
אם הייתי ילד יחיד בלי אחים אחיות ולהורי לא היה זמן לשחק איתי, אז השפה שלי זה לבד. אני לא מכיר ביחד.
רוב הזוגות חיים באמונה שחייבת להיות הלימה בין מה שאני צריכה למה שהוא צריך.
אז מה עושים?
מגייסים סקרנות, רצון לדעת, ניסיון להכיר את השפה שלי קודם ואז את השפה של האחר בין אם הוא בן/ת הזוג שלי או הילד שלי או הקולגה שלי.
כול עוד לא אבין ואדע, לא באמת תהיה הצלחה במערכת היחסים.