זיכרונות טראומתיים
הזיכרונות הטראומטיים משויכים לעבר, נוכחותם קיימת בהווה, והשפעתם על החיים ממשיכה לתוך העתיד.
הסיבה לקיום הזיכרונות הנה הישרדות, על כן, הם מכווננים לעתיד.
תפקידם להזהיר מפני סכנה, אבל גם כאשר הסכנה כבר איננה קיימת.
נפגעי טראומה בילדות (בעקבות הזנחה רגשית חמורה, התעללות / אלימות נפשית / פיזית / מינית)
נדהמים לגלות תוך כדי הטיפול, עד כמה הטראומה עדיין נוכחת בתוכם אף שחלף זמן רב מאז היו ילדים,
ועד כמה היא משפיעה על כל מהלך, עמדה, החלטה והיבט של חייהם ומעצבת את האופן בו הם תופסים את
עצמם בהווה.
נפגעי טראומה מינית בילדות, נדהמים לגלות שחווית הפחד, האימה, חוסר האונים וחוסר הישע, הבושה
וחוסר הערך שנוצרו לאורך תקופת המציאות הטראומטית, השתרשו בנשמתם, נשזרו עם תחושת בדידות
קיומית צורבת, בהיעדר נוכחות בוגרת חומלת שרואה, מנחמת ומרגיעה אותם, מצילה ושומרת עליה .
הם מגלים שגם היום כשהם כבר בני אדם בוגרים, הם משקיעים מאמץ נפשי יומיומי בדומה למאמץ
שהשקיעו בעברם הרחוק כשהיו ילדים לצורך הישרדות, לשדר דימוי "חזק": יודע, מסוגל, בוטח,
ומצליח, ולהסתיר דימוי "חלש": עצוב, אחוז בספק, חושש, חרד ובודד..
זיכרונות טראומטיים ממוקמים במוח שלנו באופן כזה שהרגש איננו נמצא במגע עם המודעות.
סביב הזיכרון הטראומטי ישנה עוררות גבוהה והרבה הכחשה וסודיות.
הוא ממוקם באזור התחתון של המוח והוא בעל אופי רגשי ותחושתי.
ללא עיבוד טיפולי יהיה הזיכרון מנותק מהחשיבה, הוא איננו יכול להופיע באמצעות מילים – הוא יתעורר
באמצעות תגובות רגשיות עזות, כמו כן, הוא עשוי להופיע ללא הקשר באופן התנהגותי שאיננו מותאם
לסיטואציה. (טריגר)
הזיכרון הטראומטי לוכד את הנפגע באופן המטשטש את הגבול בין מה שבפנים ומה שבחוץ.
הוא קפוא – דהיינו, איננו מתעצב מחדש באמצעות התיאור המילולי.
בזיכרון הטראומטי הרגשות האצורים בו הם בד"כ כאב, פחד וחוסר אונים והמוקד הוא שליטה, אמון או בושה.
נפגעי טראומה חיים עם אימה, זעם, מבלי שתהיה להם את היכולת להבין את עולמם הפנימי,
ומה גורם להם להרגיש שהם בחוויה זו.
על כן, רבים מנפגעי הטראומה מגלים שההגנה המפצלת בתוכם (בין חלש לחזק) לה הם היו זקוקים עד מאוד,
לאורך כל חייהם לצד הטראומה(הפוגענית או המזניחה), כדי לשרוד רגשות האימה, הפחד והבהלה, הבושה,
הבדידות, חוסר האונים והשליטה, מפאת חשש מהתפרקות כוללת, אותה הגנה, שליוותה אותם נאמנה
כל תקופת הפגיעות המיניות או ההזנחה הרגשית הקשה, לא ממש נפרדה מהם ולמעשה, היא מלווה אותם
בפועל לאורך כל חייהם.
החרדה העזה האוחזת בהם כיום כבר איננה מתוקף פוטנציאלי, אלא, בין היתר, מכך שהחצנת החלקים
הנפשיים "החלשים" - הפגועים, החוששים, עתירי הספק, הצער והבדידות שלהם, שתופסים מקום דומיננטי
בחיי הנפש שלהם, עלולים להיות כה עזים ומציפים, עד כי הם ישטפו בכוחם המתפרץ את החלקים הנפשיים
"החזקים" שלהם, באופן שאלה יכחדו ולא יישאר מהם שריד.
תחת השפעתה של ההגנה המפצלת יחסים עם הסביבה שמנהלים הופכים להיות יחסים לא אמיתיים,
התחושה היא, בני האדם הקרובים אליהם ביותר אינם למעשה "באמת" מכירים אותם.
תחושת הבדידות שליוותה אותם לאורך תקופת ילדותם, למעשה הפכה מקובעת בתוכם כחלק בלתי נפרד
מחייהם הנפשיים.בהווה.
הדרך היחידה שנותרת להם על מנת להיחלץ מהשפעתם העזה, העמוקה ורחבת ההיקף, של הזיכרונות
הטראומטיים מתקופת ילדותם, הנה באמצעות עיבוד הטראומה בטיפול, שיסייע להם לחבר בין שלל
חלקי הנפש שלהם, שפוצלו והודחקו.
עבודה טיפולית זו תביא אותם , לחיבור מלא יותר עם עצמם ולחיבור מאוזן יותר.
הטיפול בחוויה טראומתית הוא אחד הקשים שיש.
במפגש הטיפולי ייפגש המטופל עם חלקיו המפחידים והחלשים באופן מוגבר ומציף.
חשוב מאוד להזכיר ולזכור כל משך התהליך כי אלו זיכרונות עבר ואינם חלק מהחיים המציאותיים בהווה.