מה אתם יודעים על פגיעה עצמית?
"הייתי נוהגת להראות את זה כשהייתי פוצעת את עצמי.
הייתי אומרת 'תראו, חתכתי את עצמי. כואב לי'.
עשיתי את זה כי חשבתי שאף אחד לא רואה את הכאב הפנימי שלי.
בעיות נפשיות הן פשוט משהו בלתי נראה" (ליידי גאגא)
מעט אנשים מבצעים ניסיון אובדני של ממש, אבל כמעט כל אחד מאיתנו בוחר לגעת במהלך החיים
בהתנהגויות הרסניות. ואכן, פנים רבות לה, לחבלה העצמית ה"נורמטיבית".
באופן פרדוקסלי, מי שמאמץ התנהגויות של פגיעה עצמית, מוצא בהן נחמה זמנית, דרך הרסנית
במטרה לווסת סערת רגשות.
כך, פגיעה עצמית הופכת לחבר סודי, כזה שניתן לקרוא לו בכל עת, בלי אישור של אף אחד ובלי תשלום.
קיימים דפוסים שונים של פגיעה עצמית:
מחקרים זיהו 3 דפוסי פגיעה עצמית בקרב בני נוער בגילאים 13-16 :
פגיעה עצמית בתדירות נמוכה ויציבה.
פגיעה עצמית שגוברת בתדירותה ואז יורדת עם הגיל.
פגיעה עצמית שהולכת וגוברת עם הגיל.
הדפוס השלישי הוא הכי פחות שכיח אך גם הכי מסוכן לאור ההחמרה עם השנים.
האם חיתוך עצמי הוא ניסיון אובדני? לא. חיתוך עצמי אינו אקט אובדני.
לרוב, מטרתו המרכזית היא להפיג כאב רגשי קשה מנשוא ולעיתים מדובר באסטרטגיה מיידית לוויסות
הרגשי שנותנת מענה בטווח המיידי אך הרסנית בטווח הארוך.
יחד עם זאת, מחקר חדש מלמד כי בקרב מתבגרים עם התנהגויות פוגעניות קיימת סבירות גבוהה לבצע
ניסיון אובדני במהלך שנה לאחר אבחונם.
חיתוך עצמי אינו מאפיין בלעדית שכבת גיל או מגזר מסוימים, אולם מופיע בשכיחות הגבוהה ביותר בטווח
הגילים 12-15, פי 4 בקרב מתבגרות בהשוואה למתבגרים.
5% מהאוכלוסיה הכללית התנסו בפגיעה עצמית, מתוכם 15% מבני הנוער.
לא אחת, החותכים הם דווקא מי שנראים כלפי חוץ כמצליחנים בכל התחומים, חברתית, זוגית, כלכלית ומשפחתית.
מה ההבדל בין ניסיון אובדני לפגיעה עצמית?
ניסיון התאבדות יקרה בתדירות פחות שכיחה. המטרה- למות.
פגיעה עצמית תקרה בשכיחות גבוהה. המטרה- הימנעות ממות, זעקה לעזרה.
מחקרים ותיאורים קליניים מעידים על כך שהחותכים עצמם, חשים מנותקים מגופם בעת מעשה, מה שיכול
להיות מיוחס לחוויית דפריסונליזציה (העדר רגש והעדר תחושה)
לעיתים החותכים אפילו אינם חשים את הכאב ואינם מרגישים מצוקה נפשית תוך כדי.
כמובן שהכאב קיים ועימו גם המצוקה הנפשית, אך האדם מנתק עצמו רגשית מגופו בצורה כה חזקה כך
שאינו חש אותם.
במחקרים זוהו כ-80 גורמי סיכון לפגיעה עצמית, שסווגו ל-7 קטגוריות מרכזיות:
הימצאותן של הפרעות נפשיות ברקע/התמודדות עם בריונות/מודעות בריאותית נמוכה/בעיות התנהגותיות/
חוויות ילדות שליליות/תסמינים סומטיים/מגדר נשי.
הדרכים לווסת רגשות באמצעות פגיעה עצמית מגוונות - חיתוך עצמי, התמכרות לחומרים, עודף שינה
ומופקרות מינית הן רק כמה דוגמאות להתנהגויות שמצליחות להסב רגיעה זמנית למתמודדים עם סערה
רגשית, שאין בידיהם מיומנויות ויסות יעילות יותר.
ההבדל המרכזי בין אסטרטגיות ויסות רגשי יעילות לבין אסטרטגיות שאינן יעילות מתבטא במידת הכאב והסבל:
אדם שמצליח לווסת רגשות קשים (שהם מנת חלקם של כל בני האדם) בדרכים של הרגעה עצמית מתמודד
בהצלחה עם כאב.
הוא יודע שהכאב הנפשי הוא זמני ולכן נעזר במיומנויות התמודדות בריאות - מחשבתיות, התנהגותיות ורגשיות - עד שהכאב יירגע.
לעומת זאת, אדם שאינו מצויד במיומנויות כאלה מתקשה מאוד לשאת את הכאב הנפשי ומתמודד באמצעות התנהגויות הרסניות שמשמעותן סבל.
במילים אחרות- לכולנו כואב, אבל לא חייבים גם לסבול.
אינטואיטיבית, קצת קשה להבין מדוע מישהו יחתוך את עצמו וירגיש טוב עקב כך.
התמכרויות לסמים או להימורים נותנות לאדם חיזוק, תחושה זמנית חיובית אובייקטיבית, בעוד שחיתוך עצמי
אינו מעניק, לכאורה, שום תחושה טובה.
להלן הרחבה של הסיבות העיקריות עליהן מדווחים מטופלים שנוטים להתנהגויות של פגיעה עצמית:
1.דעה נפוצה טוענת שהחותכים עושים זאת כדי להשיב לעצמם תחושת שליטה.
למשל, אנשים שחווים רומינציות (התמקדות במחשבות שליליות) בעקבות אירועים טראומטיים או מחשבות
טורדניות קשות ורגשות שליליים , עוצמתיים, ומנסים לשלוט בהם על ידי שימוש בכאב פיזי.
הכאב הגופני מסית את הקשב מהתרחשויות פנימיות קשות ביותר ומביא להקלה רגשית בטווח הקצר.
2.תחושת חוסר שליטה שמושפעת כנראה מקשיים בתפיסה ובפרשנות של סימנים גופניים
של רגש, ׳תמרורים׳ חשובים שאמורים להצביע עבורנו על חוויות רגשיות חזקות, כמו חרדה, כעס, או כאב
נפשי. למעשה, יתכן שהתנהגויות של פגיעה עצמית משמשות כסוג של פיצוי, שנועד לתקף רגש שאינו
משוים (named, מקבל שם) באופן אוטומטי.
3.פגיעה עצמית עוזרת בשחרור מתח.
המטרה המרכזית של התנהגויות פוגעניות כלפי העצמי היא ויסות של מחשבות, רגשות
וחוויות פנימיות כאוטיות המסבות סבל רב ורמה כרונית גבוהה של מתח ועוררות.
לפי תפיסה זו, הפוגעים בעצמם מנסים להפחית ולהקהות את עוצמת החוויה.
4.אסטרטגיית נוספת הסחה שעוזרת להקהות חושים,
או לחזק חוסר תחושה.
אחת מהדרכים הבלתי מודעות להתמודדות עם חוויות טראומטיות היא דיסוציאציה (ניתוק) , כלומר, האדם
זוכר את האירוע הטראומטי אך עושה כל מאמץ על מנת להימנע ממגע עם הרגשות והאסוציאציות המקושרים
אליו.
ההגנה הדיסוציאטיבית מסייעת בהפחתה של הרגשת הכאב הנפשי, אבל היא מפחיתה כל חוויה ותחושה –
גם כאשר היא חיובית - מה שעלול לגרום לסבל רב.
5.פגיעה עצמית היא ניסיון לעורר רגש כלשהו דרך חוויית הכאב הפיזית והמוחשית
6.עמדה הפוכה מדגישה פונקציה של ביטוי הכאב הנפשי.
רבים מתקשים לבטא מילולית את הסבל הנפשי שהם חווים, לעיתים גם מתוך תחושה שמילים אינן יכולות
להכיל את העוצמות (בעיקר בעקבות התעללות או טראומה). על כן, הפגיעה העצמית עשויה לשרת דרך
לבטא פיזית את המצוקה הרגשית, לתעד ולתקף אותה עבור הפוגע עצמו ו/או לתקשר אותה לאחרים
משמעותיים בסביבה.
המטרה כאן היא לעורר תגובתיות או לקבל עזרה. כשאנחנו מדברים על תשומת לב, צריך להיזהר
מהתייחסות להתנהגויות פוגעניות כטקטיקה מניפולטיבית שאין מאחוריה סיכון וכאב נפשי "אמיתי":
כל אדם שמכאיב לעצמו נמצא במצוקה נפשית - בין אם הוא מייחל וכמה לתשומת לבם של אחרים,
בין אם הוא קורא לעזרה מתוך בדידותו ובין אם הוא מפיק מכך רווח נפשי אחר –
הוא מצוי במצב נפשי לא טוב שדורש מעורבות מקצועית.
7.בהענשה עצמית: חלק מהאנשים שחוו התעללות מענישים את עצמם באמצעות פגיעה
עצמית מתוך תהליך הגנתי של הזדהות עם התוקפן .
כלומר, ההתנהגות והתפיסה של המתעלל "הושתלו" אצל הקורבן כך שהוא מאמץ אותן ומתחיל לשפוט
ולהעניש את עצמו באותה צורה שעשה המתעלל- תהליך זה ידוע בשפה הפסיכודינמית כ"הפנמה".
״אם אני לא שווה שום דבר, גם הגוף שלי שווה כלום...״ עם זאת, חשוב לציין כי בדרך כלל ההענשה העצמית
מתרחשת רק במקרים בהם ההתרחשויות הפנימיות עוצמתיות ומציפות, ומתעורר צורך עז בפיצוי בעקבות
מחשבה, רגש או התנהגות הנתפסים על ידי האדם כ"רעים".
8.במקרים אחרים, יש קבוצה ייחודית של אנשים המתמודדים באמצעות פציעה עצמית עם רגשות אשם עקב
פגיעה באחרים בעברם המקבלת מאפיינים של סוד, למשל - התעללות במסגרת צבאית או פגיעה מינית
באחרים בהיותם ילדים.
התופעה מכונה פציעה מוסרית (Moral Injury), והיא מקבלת יותר ויותר מקום כתופעה קלינית ייחודית.
9.חוויית אופוריה: יש חותכים המדווחים על תחושות אופוריה לאחר שסיימו לפגוע ולהכאיב לעצמם.
ככל הנראה, מדובר בתחושה הדומה לזו שאחרי פעילות גופנית מאומצת.
תחושה זו מובילה לסוג של התמכרות, כאשר אותם אנשים מנסים לחוות את אותה תחושה שוב ושוב.
הגוף מפרש פגיעה עצמית כסיגנל למצוקה ומשחרר אנדורפינים, אותם כימיקלים שגורמים לנו לחוש מעין
אופוריה. יתכן שזו הסיבה שרבים פוגעים בעצמם.
10.מלינגרינג או התחלות מכוונת (Malingering) מתייחס למצבים בהם בני אדם יוזמים פגיעה בעצמם
כאסטרטגיה תכליתית, לשם השגת מטרה כלשהי. לדוגמא, חיילים בצה״ל שפוגעים בגופם כדי להוריד
פרופיל, או מי שמבקש לעצמו במרמה אחוזי נכות מהביטוח הלאומי.
איך לדבר עם אדם שפוגע בעצמו?
בראש ובראשונה, חשוב לא לשפוט ולבקר אותו על התנהגותו, לא להכאיב לו עוד יותר.
תגובות כאלה רק יגבירו את המצוקה ויהפכו אותה קשה אף יותר.
ביקורתיות תוביל לבושה, לאשמה ולמבוכה ובסופו של יום- למאמצים רבים ויצירתיים יותר להסתיר.
חשוב לא להטיל סנקציות על החותך (כולל התעלמות) ובוודאי לא להציב אולטימטום שמתנה את המשך הקשר בשינוי ההתנהגות.
מדובר ב״בחירה״ שאינה בהכרח נשלטת, אלא מהווה מפלט רגשי אחרון עבור המתמודד/ת. לכן אין שום יעילות מעשית בלבקש ממנו להפסיק לפגוע בעצמו למען יקיריו.
חשוב לתקף את הכאב הנפשי.
״תיקוף רגש אינו מעיד כלל וכלל על הסכמה להתנהגות פוגענית. תיקוף מספק הכרה (acknowledgement) בהרגשה, אך אינו מאשר או מחזק את ההרסנות ההתנהגותית״.
הן בני משפחה והן מטפלים מתבקשים להשתדל להעניק למתמודד הרבה תשומת לב, לשאול ולהתעניין
בצרכיו, לנסות לעודד אותו כדי להפחית את הבדידות בה הוא שרוי. חשוב להעסיק אותו במידת האפשר
בעיסוקים אדפטיביים וחיוביים, לבקש ממנו עזרה, להעניק לו תחושת משמעות.
נסכם:
חיתוך עצמי מעיד על מצוקה רגשית ממשית.
לכן, אסור להזניח אותה, וחשוב מאוד לפנות לטיפול נפשי.
במהלך הטיפול הנפשי, נברר על איזה צורך הוא עונה בכך שחותך את עצמו, ולומד דרכים אדפטיביות
על מנת לתת מענה לצורך.
חשוב לזכור שלאדם שאינו איש מקצוע קשה יותר לזהות מתי פגיעה עצמית משרתת כטקטיקה לוויסות רגשי
ומתי היא ניסיון אובדני של ממש. יתרה מכך, אין באמת דרך לדעת האם ומתי הניסיון ישתבש ויהפוך למסוכן
וקטלני עבור האדם.
פציעה עצמית בקרב נפגעות ונפגעי טראומה:
נראה שפציעה עצמית חוזרת ונשנית וצורות אחרות של מתקפה על הגוף רווחות ביותר אצל נפגעים.ות שנפלו
קרבן להתעללות כבר משחר ילדותם - חתכים, תלישת שיער, שריטות, פצעים חוזרים.
נפגעי התעללות המחבלים בגופם מתארים מצב של דיסוציאציה עמוקה לפני המעשה.
החבלה העצמית נמשכת עד שהיא משרה תחושה עמוקה של שלווה ורווחה. הכאב הגופני עדיף הרבה מן
הכאב הרגשי שאת מקומו הוא תופס.
בניגוד לדעה הרווחת, רק לעיתים נדירות משמשת החבלה העצמית לתמרון בני אדם אחרים ואפילו לשליחת
מסר של מצוקה.
פעמים רבות הנפגעים דווקא עסוקים בהסתרתה.
מה הקשר בין פגיעה עצמית להפרעת אישיות גבולית?
הפרעת אישיות גבולית (Borderline Personality Disorder) היא ההפרעה הנפשית שנוכחים בה הכי הרבה מופעים של פגיעה עצמית.
למעשה, זו ההפרעה הנפשית היחידה ב-DSM-5 שהתנהגויות של פגיעה עצמית הן קריטריון אבחוני עבורה.
הפרעת אישיות גבולית (שנקראת גם בורדרליין או BPD) מסווגת בשיח הפסיכיאטרי וב-DSM-5 כהפרעת אישיות מאשכול C, בו מוגדרות הפרעות אישיות דרמטיות.
ההפרעה מאופיינת בחוסר יציבות ביחסים בינאישיים, בדימוי עצמי פגוע, בחרדת נטישה, במצבי רוח תנודתיים, בקשיי ויסות רגשי, בחווית ריקנות ובאימפולסיביות.
מהו הטיפול הכי יעיל בפגיעה עצמית?
שיטת הטיפול שנבדקה בהיקף הנרחב ביותר עבור מטופלים הנוטים לפגוע בעצמם היא טיפול משולב התנהגותי יחד עם עבודה של שינוי אמונות על "אני" ועבודה על הורדת עוצמת הרגש השלילי
טיפול המציע שילוב בין רגישות, תמיכה והתבוננות, הקנייה ותרגול מיומנויות התנהגויותיות בהן נעזר המטופל
כדי לצמוח מתוך הכאב ואימוץ התנהגויות אלטרנטיביות יעילות ובריאות יותר שמטרתן לווסת את הסערה
הפנימית הפוקדת את המטופל ומובילה להרס העצמי.
טיפול תרופתי לא הוכח כיעיל ספציפית לפגיעה עצמית אך יכול להועיל לאיזון רגשי כתמיכה.