"פחד כוזב"
גל הפחד הראשון ששוטף את גופנו בזמן אירוע הוא "פחד אמיתי" – הנובע מאירועים אמיתיים, כגון פציעה,
תאונה, אובדן של אדם אהוב, ועוד.
זהו סוג הפחד המפעיל תגובות מתח הכרחיות המגינות עלינו.
הוא מתרחש כאשר החיים שלנו מאוימים, והוא מאותת לנו לעשות משהו.
פחד אמיתי מוביל לפעולה היכולה להציל את חיינו או להגן מפני סכנה על אלה שאנו אוהבים.
אלא שבפעמים מסוימות הפחדים המשניים שיציפו אותנו לאחר מיכן ולא ירפו גם לאחר שהסכנה חלפה,
יהיו כולם "פחדים כוזבים" המכונים "חרדה".
הפחדים האלה הם רק סיפורים שהומצאו במוח, שנובעים מחששות דמיוניים העלולים להתממש או לא.
האם הם מועילים במשהו? האם מטרתם היא לעזור להימנע מתוצאות שליליות?
בעוד הפחד האמיתי גורם לצאת בבטחה מהסיטואציה ולהגן עלינו, מחשבות הפחד הכוזבות רק מותירות
אותנו תקועים בתחושת לחץ.
עם מחשבות מלחיצות כאלה, כמעט בלתי אפשרי לפתור בעיות בצורה יצירתית.
פחדים כוזבים נמצאים במרכז ספרה של ד"ר רנקין "התרופה לפחד" (The Fear Cure).
"פחד כוזב הוא אולי סוג הפחד הנפוץ ביותר בחיינו" היא אומרת.
הוא מכה בכולנו, כמעט מדי יום, אפילו אם איננו מודעים לו או לא מעוניינים להכיר בו, והוא אחד הגורמים
שהכי קשה להתמודד איתם בחיים.
זה הקול הפנימי שאומר שהבוס זומם לפטר אותי, אף על פי שזה עתה קיבלתי העלאה בשכר, זה הקול
הפנימי שאומר שאף אחד לא אוהב אותי ואני עומד לחיות לגמרי לבד, בעוד ניתן למלא חדר שלם באנשים
שיעשו הכול בשבילי, זה קול שחי בסתר בצללים, וכל עוד איננו בוחנים אותו באמצעות התבוננות פנימה, הוא
נוטה להרעיל אותנו.
רובנו איננו מודעים עד כמה סוג הפחד הזה נפוץ בחיינו ומשפיע עליהם, ואחת הסיבות לכך היא שהוא נוטה
להתחזות לרגשות אחרים, כמו לחץ.
"לעתים אנו חווים לחץ, אבל מייחסים את התחושה הזו בעיקר לתגובה פיזית ולא לרגש של פחד.
אנו נוטים לומר שלחץ הוא זה שמציק לנו, ולא דאגה, חרדה או פחד.
למעשה, עבור רבים מאיתנו, להיות בלחץ זה אות כבוד – אנו מציגים את הלחץ כהוכחה שאנו אנשים עסוקים,
פרודוקטיביים ובעלי ערך המותירים את חותמם על העולם. אבל מתברר שעבור אנשים רבים, להיות 'לחוץ' זה
רק שם קוד ללהיות ממש מפוחד.
כשאנחנו לחוצים בעבודה, האין אנחנו בעצם מפחדים?
מפחדים לעשות טעויות, מפחדים לאכזב את הבוס שלנו, מפחדים לפגוע במישהו שאנחנו אחראים לו,
מפחדים להיתפס 'לא מקצועיים', מפחדים לדבר על מה שאנו מאמינים בו, מפחדים להיכשל, מפחדים להציב
גבולות, מפחדים לא להספיק, ועוד.
הלחץ הזה מתבטא גם במערכות יחסים – הורים לחוצים מול הילדים שלהם ובני זוג נלחצים זה מזה.
אבל כשמערכות היחסים שלנו מלחיצות, האין אנחנו בעצם מפחדים?
מפחדים שהילדים לא יתנהגו יפה כשיגדלו או שלא יקשיבו לנו, מפחדים מדחייה, מפחדים מגירושים, מפחדים
משברון לב או מפחדים מאובדן אלה שאנו אוהבים.
בושה היא מסכה נוספת לפחד.
כשאנחנו מרגישים בושה – על הכישלונות שלנו, על הגוף שלנו, על ההתמכרויות שלנו, על סגנון ההורות
שלנו, על האופן בו אנחנו מופיעים לעבודה – מה שאנחנו באמת מרגישים זה פחד.
פחד ש'נצא לא מושלמים', פחד מדחייה, פחד שלא נזכה לאהבה ולשייכות שכולנו חושקים בהן, ועוד.
פחד הוא דבר ערמומי. הוא יכול להופיע במגוון תחפושות ולהותיר אותנו חסרי מודעות לאופן בו הוא שולט
בחיינו.
מכיוון שפחדים כוזבים נוצרים בדרך כלל באופן לא מודע, בהתחלה אין מודעות לתריסר הפחדים הכוזבים
באותו הרגע.
הנטיה הראשונה, היא להניח שהפחדים הכוזבים האלה שומרים עלינו, בדומה לפחדים אמיתיים,
ולכן אנחנו מאמינים להם.
אנו נוטים לחשוב שדאגה לכספים שלנו תשמור עלינו בטוחים מבחינה פיננסית, שהפחד שהילד שלנו ייחטף
יגרום לנו לטפל בו או בה טוב יותר; או שהפחד לחלות ימנע מאיתנו לעסוק בפעילויות המסכנות את הבריאות.
אנו מניחים שפחדים כאלה מונעים מאיתנו התנהגות פזיזה העלולה לאיים על הקריירה שלנו, על היציבות
הכלכלית שלנו, על הנישואים שלנו, על החתירה שלנו למצוינות, על המוניטין שלנו, על בריאותנו ועל ביטחוננו.
אבל האם פחד כוזב באמת מסייע לנו להתנהג בצורה אחראית יותר?
אם לא היינו מפחדים או חוששים, האם היינו מפסידים את כספנו, מותירים את הילדים שלנו ללא השגחה
וזוללים מזון לא בריא הפוגע בבריאותנו?
האם פחד כוזב הוא מה שמניע אותנו לקבל החלטות טובות? והאם תגובות הלחץ שפחדים כוזבים כאלה
מפעילים על גופנו שוות את זה?.
איננו באמת זקוקים לפחדים כוזבים כדי להניע התנהגות בריאה ואחראית.
אלא שבמקרים רבים הבנה רציונלית בלבד, ולא משנה עד כמה הטיעון לוגי, אינה מסייעת להתגבר על הפחד.
לא משנה כמה טיעונים הגיוניים נעלה במחשבתנו, קולו של הפחד ינפנף את כולם וישתלט עלינו.
כשפחדים כוזבים מציפים אותנו, משתלט על מוחנו קול שניתן לכנות 'גרמלין קטן' או 'עצמי קטן'.
זהו קול הפחד הפנימי. זהו קול שאי אפשר לסמוך עליו שיקבל החלטות בריאות, נבונות ובוגרות.
זהו קול שמדבר חזק ומונע מאיתנו לקלוט מסרים שימושיים אחרים.
לקול הזה יש יכולת לדמיין כל מיני אסונות אפשריים. […]
העצמי הקטן הזה טוב בחיזוי של כל מה שיכול להשתבש, לפני שמשהו רע בכלל קורה.
לדוגמה: אף על פי שגדלתי בבית חם עם שני הורים אוהבים מאוד, העצמי הקטן שלי גרם לי לחפש כל הזמן
אישור מאחרים ולחוש שאף פעם איני טובה מספיק, לא משנה כמה השגתי. לעתים קרובות הוריי הרגיעו אותי
שהם אוהבים אותי בלי קשר להישגיי, אבל למרות כל מה שאמרו, ה'אני הקטן' שלי המשיך להשמיע את קולו
חזק יותר – 'להצטיין בלימודים', 'להיות ילדה טובה', 'ללכת לבית ספר לרפואה ולסיים בראש הכיתה', ולאחר
מכן 'להפוך לסוּפר מצליחה'.
אבל אחרי שהשגתי את כל אלה, זה עדיין לא הספיק לו. המשכתי להתאמץ כדי לזכות באישור חיצוני, לא רק
של אהוביי, אלא אפילו של זרים.
גם כשהתחלתי להיות מודעת לדפוס הלא בריא הזה בחיים המקצועיים, והפסקתי אותו, הוא המשיך לנהל את
חיי האישיים. אף פעם לא הרגשתי אהובה מספיק, לא משנה כמה הקרבתי את עצמי.
זו לא הייתה אשמתם של האנשים בחיי.
הם עשו הכול כדי לאהוב אותי. אבל אף לא אחד מהם הצליח לרפא את הפצע הפנימי שלי.(א.ת)
הסופר מייקל זינגר תיאר כיצד אנו "פוצעים" את עצמנו באופן לא מודע בספרו The Untethered Soul:
אתה אומר במחשבתך 'אני רוצה שכולם יאהבו אותי. אני לא רוצה שמישהו ידבר עליי רעות. אני רוצה שכל
מה שאומר ואעשה יהיה מקובל ונעים לכולם. אני רוצה שאף לא אחד יפגע בי. אני לא רוצה שיקרה משהו
שאני לא אוהב. ואני רוצה שכל דבר שיקרה אני אוהַב.
ואז אתה אומר לעצמך, 'עכשיו תחשוב, תחשוב איך להפוך כל אחד מהדברים האלה למציאות, גם אם אתה
צריך לחשוב על זה יום ולילה'. וכמובן שהמחשבה שלך אומרת: 'אני על זה. אעבוד על זה בכל רגע'".
התוצאה היא זרם בלתי פוסק של פחדים כוזבים.
מה ניתן לעשות?
עצה החוזרת על עצמה בטיפול קונבנציונלי בפחד, היא להתבונן פנימה במחשבות ובתחושות שמציף הפחד,
מבלי להגיב או לפעול כדי לשנות אותן. בגישת ה- ACT למשל מכווינים את הפרט לקבל ולחוות באופן מודע
ולא שיפוטי מחשבות ורגשות העולים אצלו, מבלי להתעמק בתוכנם או במהותם הספציפיים.
באמצעות התבוננות בהם בלבד, אפשר ללמוד להגיע למצב של הפרדה קוגניטיבית או ריחוק ביני לבין
מחשבותי ,וכך למגר את ההתייחסות אליהן כמציאות. להפוך למעין "צופה מהצד" וכך הן מאבדות מכוחן.
בגישה של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) – מומלץ להתבונן במחשבות וברגשות, אבל גם לפעול כדי
לשנות אותם. בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי מאמינים כי רגש שלילי או "פחד כוזב" הוא תוצר של עיוות
חשיבתי, ולכן יש לתקן אותו.
ד"ר רנקין נוטה לכיוון שמאמין שבמקרים רבים התעלמות מקולו של העצמי הקטן אינה עוזרת.
העמדת פנים שאינך שומע אותו רק גורמת לו לצרוח חזק יותר.
חלק גדול מהפחד הכוזב שלנו נובע מאמונות מגבילות המרכיבות את תפיסת עולמנו ומעוררות פחדים כוזבים.
כדי להתגבר עליהן, התרופה היא להתבונן פנימה, לבחון את המחשבות שגורמות לנו לפחד, ואז לעבור לסוג
אחר של מצב – למחשבות המעוררות שלווה ומעוררות אומץ.
כמעט כל מחשבות הפחד הכוזבות נובעות מארבעה מיתוסים שקריים שרבים מאיתנו
מאמצים בטעות כאמת ואם נבין אותם, נוכל לשנות את מחשבות הפחד הכוזבות.
"ארבעת המיתוסים/ארבע הנחות הפחד", מייצגים את תפיסת העולם השלטת בתרבות המערבית
המודרנית שלנו, ומובילים אותנו לחוות הרבה סבל מיותר" והן:
1. אי ודאות זה רע, אי ודאות זה דבר לא בטוח.
2. לא נוכל להתמודד עם אובדן הדברים שאנו מוקירים.
3. אנו חיים בעולם מסוכן.
4. אנו חיים לבד – כולנו פרטים בודדים.
מכיוון שאנו מאמינים שחוסר ודאות בחיים זה דבר רע, דבר לא בטוח, אנו 'רודפים' כל חיינו אחר ודאות
וביטחון, גם אם המחיר הוא הבריאות והאושר שלנו.
מכיוון שאנו מאמינים שלא נוכל להתמודד עם אובדן הדברים שאנו מוקירים, אנו מנסים להישמר מפני אובדן
שלהם, גם כאשר הדבר גורם לנו להיאחז בדברים שאין באפשרותנו לשמור.
מכיוון שאנו גדלים להאמין שאנו חיים בעולם מסוכן, אנו מסיקים שעלינו להדוף כאב, עוני, מחלות, דחייה
ונטישה.
מכיוון שאנו מניחים שאנו פרטים נפרדים המנווטים בעולם לבד, האינסטינקטים ההישרדותיים שלנו
מופעלים ומשכנעים אותנו שאנו חשופים לפגיעה, לפציעה או למוות.
כשזו תפיסת העולם הדומיננטית שלנו, כשכל כך הרבה מוטל על כף המאזניים, אין זה פלא שאנו בסופו של
דבר מרגישים מפוחדים מאוד.
רובנו עושים כל שביכולתנו כדי להימנע מאי ודאות, אך מתברר ש'עשיית שלום' איתה עשויה להיות תהליך
רוחני חזק. התרבות שלנו מכורה לוודאות, אף על פי שבמציאות איננו יכולים לדעת מה יקרה אפילו דקה אחת
בעתיד. התרבות מלמדת אותנו 'לאסוף' דברים שיקנו לנו תחושת ביטחון, ואז גורמת לנו לחשוש שמא נאבד
את מה שרכשנו. מכיוון שאנו חשים לא בנוח עם אי הוודאות, אנחנו ממציאים לעצמנו סיפורים שינחמו אותנו
וירחיבו את תחושת הוודאות שלנו, כמו 'הילד שלי לעולם לא יחלה בסרטן', 'אשמור על העבודה היציבה שלי
לנצח', 'תמיד יהיה לי מספיק כסף', 'לא אמות עד שאהיה בן מאה' או 'אהובתי תמיד תאהב אותי'.
הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו הם רק מחשבות ארעיות, ובכל זאת אנחנו נאחזים במחשבות האלה
הניזונות מהפחדים הבסיסיים ביותר שלנו, ומגיבים ברגשיות מוגזמת כאשר הוודאות המאפיינת את הסיפורים
האלה מאוימת.
אנשים רבים מעבירים את חייהם בדרך זו עד שמתרחשת טרגדיה – מכה בהם מחלה מסכנת חיים, אדם
אהוב מת; הם מפוטרים מעבודתם היציבה לכאורה; או שחורבן כספי פוקד אותם.
אחת הסיבות להיאחזותנו באשליית הוודאות, היא שהיא מעניקה ל"עצמי הקטן" את התחושה הכוזבת שאנו
בשליטה.
מכיוון ש'העצמי הקטן' הוא החלק בנו ששומר על הדימוי העצמי ועל תפיסות העולם השונות, הוא אוהב לחוש
בטוח.
ל'אני הקטן' יש סיפור מוכן מראש על סוג האדם שאני, על סוג האדם שאני לא, במה אני טובה, במה איני
טובה, מה אני מסוגלת להשיג, מה אני לא, במה אני מאמינה, במה אני לא.
זה מתחיל כבר בגיל צעיר מאוד.
ילדים, נכנסים לגן ולביה"ס, וממציאים סיפור על כך שהמורים יודעים הכול, והם כתלמידים, לא יודעים כלום.
הם מעריצים את המורים ומשתוקקים להיות כמוהם. ברור שיותר חשוב לדעת מאשר לא לדעת.
אי הידיעה הופכת אותך לקטן וחלש, בעוד הידיעה הופכת אותך לגדול ועוצמתי.
אנו מגיעים למסקנה שככל שנדע יותר, כך חיינו יהיו טובים יותר.
הבנה שגורמת לנו לחוש חוסר סובלנות או חוסר נעימות כאשר מתגלה שאיננו יודעים דבר מה.
ונוצרת אמונה שחוסר ודאות=.......
"הנחת הפחד" השנייה קשורה באי הרצון לאבד את הדברים שאנו מוקירים, או באופן כללי יותר ברצון
להימנע מהפסד. אם בתרבויות ילידיות או מסורתיות, הפסד או אובדן היו חלק טבעי מהחיים, בתרבות
המודרנית המטריאליסטית שלנו המצב לעתים הפוך – הפסד או אובדן נתפסים ככישלון.
אדם המפסיד אינו רק "חסר מזל" כפי שנהגו להאמין בעבר, אלא "לוזר". בעוד זה שמרוויח הוא כמובן "ווינר".
מגיל צעיר אנו מאמנים את הילדים שלנו לקשר בין הפסד לכישלון אישי, לבושה ולאשמה.
אנו מתנגדים לאובדן, ולכן גם מתנגדים לשינוי, מכיוון ששינוי עשוי לדרוש הפסד כלשהו (שום דבר לא מתחיל
בלי שמשהו אחר נגמר). בקיצור, כל דבר הקשור בהפסד או באובדן הוא בלתי מקובל. כך נולד פחד.
"הנחת הפחד" השלישית – אנו חיים בעולם מסוכן, ולכן אנו מסיקים שעלינו להדוף את כל הצרות.
"הנחת הפחד" הרביעית היא שכולנו פרטים בעולם החיים באופן מבודד.
מה שפיתח את "אפקט המבט הכולל". אנשים רבים שחוו חוויות סף מוות דיווחו על הבנה דומה.
חשוב להבין שביקום קיימת מטריצה אין-סופית של יחסי סיבה-תוצאה, דבר המרמז שמה שאנחנו עושים
לאחרים -אנחנו עושים לעצמנו, כלומר אנחנו קוצרים את מה שזרענו.
כאשר מוחנו מלא במחשבות שאנו לגמרי לבד, קל לפחד להיכנס. אפשר לחשוב על ילד שמפחד מהחושך.
אולי הוא מדמיין מפלצות מפחידות ולא אמיתיות וחש שהעולם סוגר עליו.
עבור ילד קטן הנמצא לגמרי לבד, היציאה אל החושך יכולה להיות מפחידה מאוד.
מצב המשתנה מיד אם החבר הכי טוב שלו נמצא שם. הוא עדיין צריך להתמודד עם הלא נודע האפל, אבל
הוא יכול להחזיק את היד של חברו ולצאת יחד אתו אל האפלה.
משום מה, רק להחזיק את ידו של החבר, ולהבין שאין אנו צריכים להתמודד עם החושך לבד, הופך את
הסיטואציה לפחות מפחידה. ביום-יום מתרחש עיקרון דומה – כאשר אנו יוצאים אל חשכת אי הוודאות של
חיינו לבד, קל להרגיש בדידות ופחד. אבל כשאנו מבינים וחשים שאנו 'מתואמים' איכשהו עם אנשים אחרים
ועם אלה שאנו אוהבים, יתרחש הבדל גדול.
כיצד ניתן לשנות את הנחות הפחד?
השלב הבא הוא לבחור במודע להחליף מחשבות מפחידות במחשבות אחרות, המסייעות לנו לחוש בטוחים.
נשתמש בדוגמה פשוטה: אם המחשבה שלי היא שאיני טובה מספיק, ראשית עליי לזהות את המחשבה ואז
להכיר בכך שזו רק מחשבה המגבילה אותי.
ושנית, עליי לשאול את עצמי מה יכולה להיות אלטרנטיבה למחשבה הזו. איזו מחשבה יכולה להעצים ולשחרר
אותי, במקום להפחיד ולהגביל אותי?
לפעמים המחשבה החדשה היא פשוט היפוך ישיר למחשבה המגבילה. לדוגמה, ההיפוך לאמונה שאיננו
טובים מספיק, יכול להיות המחשבה שאנו טובים מספיק.
הבעיה, כפי שחווה כל מי שניסה לעשות זאת בפועל, היא שלעתים השינוי הנדרש עמוק ומורכב יותר מסתם
היפוך פשוט של המחשבה המגבילה.
כדי לסייע לאנשים לבצע את השינוי, נשתמש בסט של אמונות מעצימות ארבע האמיתות המטפחות אומץ:
1. אי ודאות פותחת עבורנו אפשרויות.
2. אובדן או הפסד הוא דבר טבעי היכול להוביל לצמיחה.
3. לדברים שקורים לנו יש מטרה.
4. כולנו חלק מאותו אחד שלם.
המעבר מארבע ההנחות המפחידות לארבע האמיתות המטפחות אומץ אינו תהליך קוגניטיבי אלא תהליך
אינטואיטיבי, גם אם אציג למוח הקוגניטיבי שלי עדות לכך שניתן לסמוך על ארבע האמיתות המטפחות אומץ,
המוח הקוגניטיבי שלי ימשיך לנסות לשכנע אותי שלא להאמין בהן.
המוח הקוגניטיבי שלי אינו לצידי כשזה מגיע לריפוי הפחד.
בכל הקשור בפחדים כוזבים, המוח הקוגניטיבי שלי יכול לפגוע בי יותר מאשר לעזור לי, כיוון שהוא נוטה
להיות נשלט על ידי האני הקטן ולא על ידי האני הפנימי האמיתי והטהור.
במילים אחרות, לא יעזור לשכנע את עצמנו באמצעות היגיון שעלינו לסמוך על ארבע האמיתות האלה, כיוון
שזה פשוט לא עובד.
במקום זה, עלינו להתבונן פנימה ולעשות עם עצמנו תהליך פנימי אינטואיטיבי, של הבנה והפנמה אמיתיות.
תהליך שינוי החשיבה ומיגור הפחדים הכוזבים הוא תהליך אישי המצריך התמדה ונחישות, ואינו תהליך
פשוט.
כאשר מנסים לשנות את דפוסי החשיבה, לא כדאי לנפח את עצמנו באמצעות המצאת סיפורים נוספים על
כמה אנו אצילים, חכמים ומלאי יושרה.
כי סיפורים כאלה יכולים להוביל אחר כך להמצאת סיפורים נגדיים על כמה חסרי ערך אנחנו כשאיננו מצליחים
לעמוד ברעיונות המנופחים הללו, ואיך נאכזב את עצמנו ואת האחרים.
העצמי הקטן תמיד משווה אותנו לאחרים, שופט אותנו כנחותים מאלה שאנו מעריצים או כעליונים על אלה
שאנו שופטים כפחותים מאיתנו.
האמת על עצמנו נמצאת בדרך כלל איפשהו באמצע, בין ענווה לסקרנות, היכן שאיננו טובים יותר או גרועים
יותר מכל אדם אחר, אלא אנחנו פשוט מי שאנחנו – אנשים הצועדים בנתיב ייחודי של טיפוח המחשבה
והנשמה.