ריצוי
מה זה להיות "מרצה"?
השבוע מצאתי את עצמי בסיטואציה אישית שטלטלה אותי מאוד וגרמה לי להרהר ברבדים רבים בחיי.
ואז קראתי מאמר של קולגה וחברה יקרה אירית וויך על להיות ביחסים של Co-Dependent
תלות ייתר או כפי שאירית בוחרת לומר- "נאחז".
להיות co-Dependent
זה במהותו להיות בתפקיד "מטפל" של מישהו או להיות "מציל" של מישהו.
אז מתוך המאמר של אירית אני מביאה פה את הנקודות החשובות שהרגשתי הזדהות איתם.
ריצוי (FAWN)- זו אחת מהאסטרטגיות הישרדות של בני האדם. זו התגובה העיקרית שישתמש בה "הנאחז"
הפירוש המילולי הוא התרפסות ,אבל בואו נרכך ונשתמש במילה ריצוי.
אסטרטגיות מוכרות יותר הן FIGHT – FLIGHT – FREEZE
כל תגובה וכל אסטרטגיה אינה בעייתית אם היא קיימת בתוכנו באופן מאוזן.
אין באף אחד מאתנו רק טוב או רק רע, רק צודק או רק טועה.
זה בסדר להיות לפעמים תוקפני ואסרטיבי ולומר לא ולשים גבולות.
לברוח מהמקום ואפילו להתנתק.
לעיתים הדבר הנכון לנו זה לנתק מגע כאשר יש סכנה רגשית ולהימנע ממאבק.
וגם תגובת FREEZE בריאה ומאפשרת לנו להתנתק מהכאב
ולהתבונן על מה שקורה לנו מנקודת מבט פחות קשה.
הכול בהתאם לנסיבות. אבל כשאנחנו רק באסטרטגיה ואין לנו כלים מאזנים, כשרק נקפא או רק
נילחם כל הזמן, המצב יהיה לרעתנו.
אז מה קורה בריצוי? כשאני מרצה והצד השני מרוצה- אני "בטוח".
אבל כשזה כל הזמן וללא איזון זה הופך להיות שירות לזולת במחיר של איבוד עצמי.
אנשים מרצים למדו את האסטרטגיה בילדות והמשיכו אותה בכל מערכות היחסים בחייהם.
החוויה הרגשית היא- אם האחר לא מרוצה אני בסכנה.
סכנה שלא יאהבו אותי, סכנה שיינטשו אותי, ירחיקו אותי מכל רובד של החיים, ואני אהיה לבד.
החוויה של לחיות בבדידות היא בלתי נסבלת עבור המרצה.
אבל מבלי להבין הוא יחיה בבידוד בכל מקרה.
כי ברגע הכי קטן והכי טיפשי שבו האחר לא יקבל את מה שהוא רגיל לקבל, המרצה יורחק.
המיקוד של המרצה ברגשות ובצרכים של האחר הוא כל כך עמוק עד שהוא מתעלם לחלוטין
מצרכיו ורגשותיו.
אז מה עושה מרצה?
הוא כל הזמן מנסה לגרום לאנשים לאהוב אותו,
לעזור לאנשים אחרים לפתור את הבעיות שלהם,
מתאים את ההעדפות שלו כך שיתאימו להעדפות של אחרים
ואפילו מטמיע העדפות של אחרים כאילו הם שלו,
נמנע מקונפליקטים בכל מחיר, והכל כדי שירגישו טוב.
ואז איך הוא חי?
בתחושה של ריקנות וחוסר סיפוק כרוניים, כי מה שהוא עושה ומה שהוא אומר אינו מותאם לערכים שלו
בשום צורה, הקול שלו אינו נשמע בשום מצב, ואין לו באמת מקום בעולם ובמערכות היחסים.
ככל שהמרצה מתקרב ומתקשר למישהו הוא יותר ויותר מאבד את עצמו.
המשמעות של להיות מרצה היא שאינך מציב גבולות, לא מבטא אי-הסכמה.
הצבת גבול נחוות כמשהו שלילי, כדחייה וכמשהו מאיים, המרצה לא נותן שיכירו אותו באמת, חי בערך
עצמי נמוך, לא אמתי עם עצמו והסביבה, חי בבושה עצמית שהוא לא מספיק טוב ובעיקר חי בסוג
של נפרדות (חי עם ומרגיש בלי), עלול לייצר חרדות,
בילדות אסטרטגיה זו הצדיקה את עצמה לצורך הישרדות.
בבגרות קשה לצאת מההרגל ויש בו גם סוג של "רווח משני". תפקיד ה"מטפל" (מרצה) נותן חוויה של צריכים
אותי ואני חשוב ומשמעותי.
לנאחז/המרצה כדאי שיזהה שהרווח המשני הוא חווה שהינה אשליה.
חיוני לייצר גבולות שיספקו ביטחון אמתי, יחסים בריאים, יכולת אמתית לחוש חמלה ואהבה, ואז להיות
מסוגל להחזיר את העצמי.